כבדה

אני מרגישה כבדה.

כבדה – מילה קשה, קשוחה, מחניקה, כמעט יוצרת אנטגוניזם במשמעות שלה. אפילו הטון שאיתה היא תמיד נאמרת הוא אגרסיבי, מאשים, מצביע אצבע בבושה כלפי האדם שחש אותה, שמרגיש אותה, שחי אותה.

אני כבדה עכשיו, בגוף, בראש, בלב, בנפש. אני כבדה עכשיו כי אני נותנת לרגש הזה להשתלט על האדישות שהצלחתי להחזיק המון זמן. הרגש כבר ממזמן לא בחיים שלי וזה דבר מצחיק בסך הכל, אירוני. אנשים אומרים שאנשים צעירים צריכים ללכת ולחוות, להרגיש ולעשות, לראות ולחוש אבל התחושה היחידה בחיים שלי מלבד האדישות היא הכבדות שאני מנסה להטמיע אותה עמוק בתוכי, להתעלם.

אני רק מרגישה כבדה כאילו הכבדות הזו הצטברה בתוכי כמו כדורי ברזל קטנים, מוסיפה משקל מיותר, גורמת לי לשקוע לקרקעית, ספינה טובעת, ספינה שמעולם לא היה לה סיכוי בים הפתוח מהרגע שיצאה לאוויר העולם.

לפעמים אני מסתכלת על אנשים אחרים ברחוב, תוהה אם הם מרגישים אותו הדבר, מסיבות אחרות, מסיבות שונות, האם התרגלנו כל כך לכאב של החיים שזה הפך להיות טמוע בנו כמעט כמו קעקוע חרוט על הבשר החשוף. האם אפשר להמשיך לשוט כשגוף הספינה פגוע?

לפעמים בא לי לשקוע בקרקעית הים, אולי אז תגיע השלווה שאני כל כך מחכה לה.

ניתקתי את הכתיבה ממני

לא כתבתי הרבה זמן, באמת. כל כך הרבה זמן, פשוט הפסקתי יום אחד, אפילו לא נכנסתי לבלוג יותר כאילו זה לא חלק ממני יותר. אני חושבת שפשוט ניתקתי את החלק הזה ממני ודחקתי אותו לפינה סגורה בראש שלי… המחשבות שלי, הרגשות שלי והפעולות שלי הפכו ביחד לעיסה מוזרה של דברים שעשיתי על אוטומט. חשבתי, הרגשתי ועשיתי אותם אבל לא הייתי שם. הסתכלתי דרך חלון זכוכית על כל מה שמתרחש מסביבי ולא הצלחתי להתחבר אל עצמי בחזרה.

זה עצוב מדי אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לתת לכאב שלי מקום בתקופה הזאת, אנשים אבדו ומאבדים אנשים קרובים. אנשים מאבדים חיים שלמים ואני כאן כואבת את הכאב הפרטי שלי, הכאב האנוכי שלי, הכאב הקבוע והמטומטם שלי. הראש שלי אפילו לא נותן לי מקום להשוות כשאני שומעת עוד חדשות רעות ואני מדחיקה את עצמי שוב לפינה.

רציתי דווקא לכתוב פוסט חיובי, פוסט שמלא בהרבה דברים שהתרחשו אבל אני מגלה כמה אני רוצה לפרוק מעצמי את העול של החיובית הזאת. אני לא יכולה לצאת מהראש שלי, אני לא יכולה לשחרר את השליטה, אני לא יכולה לשחרר את הפחד להיפגע. אני באמת לא יכולה. שנים של טיפול לא עזרו. כל דבר שאני עושה רק ממלא עוד יותר את הריקנות שקיימת בתוכי, הכל מאבד משמעות. שום דבר לא באמת חשוב.

הלוואי ויכולתי לאפס את הראש שלי, הלוואי ויכולתי לעשות WIPEOUT על הכל, הלוואי והכל היה פשוט.

07.10.2023

אלוהים, החורבן שנפל עלינו ככה באמצע החיים. שבוע לא היה לי מה להגיד, רק לעכל את הכאוס, את הכאב, את הפחד, החרדה והשנאה שנפלה עלינו. בפעם הראשונה שבאמת שנגמרו לי המילים, הצער גדול כל כך ואין שום מילים שיכולות לתאר את ההרגשה הזו.

אני לא יכולה לישון, אני רק בוכה והכאב הוא עצום. זה נורא, הכל נורא וכואב. האנושיות שלנו אבדה ביחד עם כל המתים. הלב מדמם עבור המשפחות, האנשים שנשארו מאחור ואיבדו את יקיריהם, אלפי משפחות ששבורות לרסיסים.

היום אני מתפללת יותר מכל הלוואי וזה היה חלום, הלוואי ויום אחד נתעורר ממנו, גם בעוד שנה, שנתיים. החיים שלנו השתנו לנצח, החיים של כולנו. אם רק היינו יודעים מה צופן העתיד, היינו יכולים להציל את עצמנו מהתופת.

חלק משיחה 02.06.23

"אני לא יודעת אם אני אצליח להסביר את זה בשיחה, קשה לי כל כך לחשוף את עצמי, אז אני כותבת, אולי תבין אותי וגם אם לא, זה בסדר.. תמיד אני אומרת שאני לא מדברת עם כל אחד, שהאנשים הקבועים בחיים שלי זה אנשים שבחרתי בפינצטה, זה אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם אבל אף פעם לא נתתי לעצמי לסמוך עליהם כי הרגשתי נטל אז תמיד סמכתי רק על עצמי… ברמה הרגשית נפגעתי כל כך ולא יכולתי לחלוק את זה עם האנשים שמסביבי אז הדחקתי את זה ביחד עם המון רגשות ורצונות… בניתי כל כך הרבה מגננות כי לא רציתי להיפגע יותר וחלק מהמגננות האלה זה האדישות שלי. נכון אני אדישה רוב הזמן בנוגע להרבה דברים בחיים שלי, קשה לי לשנות את זה כי כבר התרגלתי לחיות ככה אבל לא הייתי אדישה לזה שפגעתי בך וזה עשה לי רע והתנצלתי אבל אני יודעת שלא קיבלת את זה… וככה התחילה הסערת רגשות שלי, הפכת להיות חלק בחיים שלי ולא רציתי לפגוע בך, זה לא היה קשור לביקורת או למה שדיברנו בהתחלה. וזהו, אולי אני צריכה טיפול או אנאערף… אבל זאת אני, בשיא הכנות שלי ואם זה בסדר מבחינתך אז בסדר ואם לא, אז זה גם בסדר ונפרד לשלום"

חלק משיחה, 02.06.2023

הכל התחיל שזרקתי מילים על מנת למשוך את תשומת הלב שלו. דיברתי שטויות לאוויר, ביטלתי אותו ולא נתתי לו להביע את עצמו כי רק מה שנמצא אצלי בראש היה חשוב. כמובן, חשבתי שהוא חכם אבל הוא לא היה צודק מספיק בשבילי או נכון מספיק בשבילי ולרגע לא חשבתי על זה שמאחורי הקול בטלפון מסתתר בן אדם. התרגלתי אליו והיה לי קל לזרוק מילים בלי לחשוב ולו לשנייה.

בציטוט שלו, הוא אמר לי "את פוגעת ואת אפילו לא שמה לב", מאותו הרגע השתתקתי והתחלתי לעכל את מה שהוא אמר לי. הוא צדק, צדק מאוד. טעיתי, פגעתי וזה כאב לי כי אני עיוורת לכל מה שמסביבי. פשוט נאטמתי, השתתקתי, הסתגרתי לתוך עצמי ולא עניתי יותר למרות שהוא ניסה לדבר איתי ולהגיד שהכל בסדר אבל ידעתי שזה לא בסדר.

בכיתי אחרי המון זמן באותו לילה עבור בן אדם אחר אבל לא אמרתי לו את זה כי לא רציתי להיות נטל עליו. למרות שהוא הרגיש, ניסה להרגיע אותי ובאמת היה מתוק ועדין. אבל… היה לי קשה להתמודד עם עצמי.

לא הצלחתי להירגע והחלטתי לכתוב לו את מה שישב לי על הלב באמת, החלטתי לשחרר את עצמי קצת מכל העוול שלי. אז כתבתי לו ב3 וחצי לפנות בוקר, אני חושבת שמעולם עד עכשיו לא נחשפתי ככה לבן אדם. חששתי מאוד אבל בבוקר הוא כתב שהכל בסדר ועדיין הרגשתי פגועה, מעצמי ולא ממנו. גם קצת התביישתי על ההתנהגות שלי בשבת בלילה. החלטתי לקחת צעד קדימה, לנתק את עצמי מהלופ של העיוורון שנכנסתי אליו והתקשרתי אליו במצלמה ביום ראשון. בהתחלה זה היה מוזר כאילו לא דיברנו אף פעם, אבל לאט לאט חזרנו להיות נינוחים. אני גאה בעצמי שביצעתי את הצעד, נתתי לעצמי הזדמנות אמיתית להיפתח.

27 במאי 2023

אני מסיימת היום תקופה מסוימת בחיי. תקופה שהותירה אותי במקום כמו עץ, נטעתי את עצמי ולא נתתי לעצמי לפרוח. המנגנון הפסיכולוגי בראש שלי לא נותן לי לברוח מעצמי ולא נותן לי להתקדם. אני כאן, אני תמיד כאן. אף פעם לא במקום אחר.

מישהו אמר לי "אני מבוגר וגם את מבוגרת", זה מהדהד בי כל לילה. תמיד חשבתי שאני בוגרת ועצמאית אבל עד עכשיו מעולם לא קיבלתי החלטות בוגרות. תמיד משכתי ומשכתי, ומעולם לא חזרתי לשם. נטשתי את ההחלטות וברחתי מכל מה שהחיים הציבו לי. אני כבר לא ילדה ואני לא יכולה להישאר שם יותר, אני לא יכולה למשוך יותר, אני לא יכולה להתחמק יותר. אני לא רוצה להסתתר יותר.

השנה אני בת 26, כמו גלגל שנוסע קדימה, המספר משתנה והחיים נשארים אותו הדבר. אני ממשיכה לנשום אבל אני לא רוצה לנשום יותר. אני רוצה לחיות. לחוות ולהתנסות, להרגיש אמיצה וחזקה, להרגיש אהובה ונחוצה, אפילו להיפגע אני מוכנה. אני באמת רוצה לחיות.

תחושה של הרגע

אני מתוסכלת, אני ממורמרת, אני כועסת, ובעיקר אני שונאת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה שנתקעתי בחיים, בלי יכולת להזיז יד או רגל. בלי להרגיש מוצלחת או שווה בעיני אנשים, הסתגרתי כל כך הרבה זמן בתוך עצמי ששכחתי שקיים עולם כל כך גדול בחוץ חוץ מהחדר שלי והקירות של העבודה.

בפעם הראשונה, אני באמת מרגישה לוזרית, חסרת יכולת, חסרת קיום וכל המילים היפות שאמרתי לעצמי עד היום, כל המנטרות, "לא כולם נולדו לעשות דברים גדולים בחיים", לא עוזרות. אני עיוורת, אני כואבת ואני בודדה – אין לי שום ידע ומושג בעולם מסביבי. גם אם אני רוצה כל כך להתחיל אין לי מושג איך, אני לא יודעת איך עושים את הצעד הראשון.

2023

רציתי לכתוב פוסט לשנה החדשה אבל לא הייתי שם, לא הרגשתי ב"מוד", במצב המתאים, אפילו התחלתי לכתוב בעבודה. ושוב, הפוסט הזה נשאר בטיוטות, כבר הרגשתי רע שאיבדתי עניין בעצמי. 10 מילים שהתחילו פוסט נעלמו שוב ברשימת הטיוטות.

היום יום ראשון ואני כותבת מהאוטובוס, למרות שיום שישי הייתי בבית ויום שבת הייתי בבית אבל לא כתבתי… לא "התפניתי". שוב פעם לדבר על שינוי ושוב פעם לדבר על קהות חושים, אדישות וכאב. עד מתי אני יכולה להמשיך עם זה. כמו מכורה לסמים, כמו ילדה שנשארת במערכת יחסים אלימה כי המקום היחידי שהיא מכירה. לעזאזל כבר נגמרו לי הדוגמאות, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.

השנה אני בת 26, התחלתי את הבלוג הזה בתור נערה בת 18 למטרות כאלה ואחרות. כשחשבתי שאני רק צריכה לתת לעצמי לפרוח ולהרגיש, להאמין שעוד קצת ומשהו גדול יקרה בחיי אבל שום דבר מזה לא קרה. היו עליות ומורדות במערכת יחסים שלי עם עצמי אבל בעיקר מורדות. מדברים על כך ששינוי לוקח זמן, זו התמדה, זו תובנה על החיים, על עצמך, על מה שאתה רוצה להיות אבל כשאין שום מטרה בחיים, כשאין סיבה ולו הקטנה ביותר, אין שום רצון לצורך האמיתי של שינוי. כשהכול קל, כשיש גג מעל הראש, מיטה לישון עליה, עבודה לקום ולשנוא אותה, הנאה וסיפוק מגופי שלי בלילות… אין לי שום צורך בשינוי. זה סיפק אותי לזמן מה, ועדיין מספק במידה מסוימת אבל הבדידות זה דבר שלעולם לא אתרגל אליו.

אני לא צריכה מיליון איש, אפילו לא עשר, סה"כ בן אדם אחד שיצליח להכיל אותי. לקבל אותי עם השדים שלי, הכעסים, הפחדים, הרגשות, השוני – המורכבויות שלא נותנות לי מנוחה. אני רוצה להיות פשוטה, אני רוצה לא להיות אני. ידעתי כמה אני צמאה לאדם אחד, ידעתי כמה אני רוצה להיפתח בפני אדם אחר ש"יציל" אותי מהמצב שאני תקועה בו, בלופ אינסופי. כמה אני מוכנה להתמסר רק אם יעניק לי תחושה של שייכות. להיות נאמנה ללא גבולות, כי אני כזו. ובאמת אדם שהכרתי אותו למשך חמישה ימים, התמסרתי אליו במחשבותיי, בראשי ובגופי. דמיינתי את פניו, את גופו, את קולו, את המגע, הליטוף והחיבוק שלו, את התחושה שלו על גופי, אבל לא דברנו מאז דצמבר, נתקנו את הקשר. הוא כבר המשיך הלאה (לא שהיה משהו) ואני עדיין תקועה על האדם היחידי שהעניק לי תשומת לב. אני מרגישה כמו ילדה.

עד עכשיו חיכיתי שמישהו יושט לי יד, שיוציא אותי ממקום הנוחות שלי. שיגרום לי להשתנות בכוח, שייתן לי סטירה מצלצלת, שיעיר אותי מהסיוט. בלית ברירה שאבין שאני רוצה להיות אדם טוב יותר עבור האדם השני. אני מוכנה לפרוץ את הגבולות שלי, לתת מעצמי את כל כולי עבור אדם שאני באמת אוהבת. אבל זה לא קורה.

שום דבר לא קורה.

אלוהים, חייזרים, ישות קוסמית או כל דבר אחר שקיים בעולם, תן לי את הצורך לזוז מהמקום הנוח והמחורבן שאני נמצאת בו.

תן לי להטמיע את ההרגשה שאני לא חשובה במקום העבודה הזה, שהכל חולף כאן, שאין לי עתיד, אין לי לאן להתפתח, אין לי מה להשיג, אין לי מה להוכיח, אין לי מה לקבל. שאני מבזבזת את השנים הכי טובות והכי יפות שלי על ברירת מחדל, אפשרות זמנית שראתה אותי כשהייתי בקרשים. שעוד 5 שנים יכול להיות שפספסתי את הרכבת ביג טיים רק כי היה לי נוח.

בבקשה, תן לי את הכוח להתעורר על עצמי כי נמאס לי מהאנשים כאן, נמאס לי מהסביבה, נמאס לי מהחוסר אינטליגנציה, נמאס לי מהחוסר טכנולגיה ובעיקר נמאס לי כבר מהחוסר הערכה. נמאס לי.

לא דברנו שבוע והתגעגעתי אליו, רציתי לשמוע את הקול שלו. כמהתי לשמוע אותו, הוא לא מיוחד אבל הוא רך ונעים לאוזניים שלי ואפילו המבטא כבר מוצא חן בעייני. אז שלחתי לו הודעה ב-4 לפנות בוקר. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ברמה כזו. הייתי לחוצה, וגם מרוגשת, פחדתי לשלוח לו הודעה אחרי שבוע שהוא לא שלח לי מילה אבל שתיתי קצת, הייתי שיכורה מספיק בשביל לגבור על קול ההיגיון שלי.

פשוט שלחתי ואז החרטה אכלה אותי. הרגשתי טיפשה, "למה לעזאזל עשיתי את זה?", בטח שוב הוא יתקשר ביום שבת בערב ונדבר בלילה כמו תמיד. אז מה היה לך דחוף לשלוח לו ביום שישי? חשבתי למה אני מתעללת בעצמי? גם ככה מערכת היחסים הזאת לא תתקדם לשום מקום אז, למה אני לא מכירה גברים נורמליים כשיש כל כך הרבה מסביבי? החוסר ביטחון הורג אותי ושובר את הנשמה שלי.

אני יודעת שנדפקתי לנצח, אני פשוט לא מצליחה להוריד את החומות הגנה שלי. קשה לי, קשה לי, קשה לי להתקרב לאנשים, קשה לי לשחרר, קשה לי לאהוב. אני לא יודעת אם אני אצליח אי פעם להרגיש את הרגשות האלה באמת, אני מקנא באנשים שמסביבי. כמה החיים קלים כשמשחררים מהכל…

הלוואי ויכולתי לשחרר את עצמי מהכלא, הלוואי שיכולתי לתת לעצמי להרגיש את זה.

התעוררתי בבוקר וראיתי שהוא שלח הודעה, הלב שלי לרגע רטט, הרגשתי טוב אבל חזרתי לישון. לא רציתי לענות לו. בשעה 1 שלחתי לו בוקר טוב עם אימוג'י של לב. אלוהים התרגשתי כמו טינאג' שחווה את המערכת היחסים הראשונה שלה. לא ידעתי אם אני עוברת כאן את הגבול שלעולם לא אוכל לחזור ממנו.

דברנו קצת באותו יום ובפעם הראשונה הוא אמר שהוא התגעגע ואמרתי שהתגעגעתי גם, השתדלתי שלא לענות לו אחרי שעות. רציתי להתנתק, פחדתי ובו זמנית הרגשתי את הרגש שמתנתק ממנו כמו מתג.

הרשתי לעצמי לפלרטט בשיחות שלנו, זה דבר שנהיה בשגרה ונהנתי מזה. זה היה מתוק, הכל תמיד מרומז ואף פעם לא ברור. הוא אף פעם לא הגזים, אמרתי שאני רוצה שהוא ישלח לי תמיד הודעת, לא רציתי שהוא יעלם יותר והוא שאל אם אני רוצה יותר…

אני חושבת שבתוכי ידעתי למה הוא התכוון אבל לא באמת תיארתי לעצמי שיקרה כאן משהו אחר מהפלירטוטים הקטנים האלה ועכשיו אני לא מסוגלת להפסיק לדמיין אותו.