רציתי לכתוב פוסט לשנה החדשה אבל לא הייתי שם, לא הרגשתי ב"מוד", במצב המתאים, אפילו התחלתי לכתוב בעבודה. ושוב, הפוסט הזה נשאר בטיוטות, כבר הרגשתי רע שאיבדתי עניין בעצמי. 10 מילים שהתחילו פוסט נעלמו שוב ברשימת הטיוטות.
היום יום ראשון ואני כותבת מהאוטובוס, למרות שיום שישי הייתי בבית ויום שבת הייתי בבית אבל לא כתבתי… לא "התפניתי". שוב פעם לדבר על שינוי ושוב פעם לדבר על קהות חושים, אדישות וכאב. עד מתי אני יכולה להמשיך עם זה. כמו מכורה לסמים, כמו ילדה שנשארת במערכת יחסים אלימה כי המקום היחידי שהיא מכירה. לעזאזל כבר נגמרו לי הדוגמאות, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.
השנה אני בת 26, התחלתי את הבלוג הזה בתור נערה בת 18 למטרות כאלה ואחרות. כשחשבתי שאני רק צריכה לתת לעצמי לפרוח ולהרגיש, להאמין שעוד קצת ומשהו גדול יקרה בחיי אבל שום דבר מזה לא קרה. היו עליות ומורדות במערכת יחסים שלי עם עצמי אבל בעיקר מורדות. מדברים על כך ששינוי לוקח זמן, זו התמדה, זו תובנה על החיים, על עצמך, על מה שאתה רוצה להיות אבל כשאין שום מטרה בחיים, כשאין סיבה ולו הקטנה ביותר, אין שום רצון לצורך האמיתי של שינוי. כשהכול קל, כשיש גג מעל הראש, מיטה לישון עליה, עבודה לקום ולשנוא אותה, הנאה וסיפוק מגופי שלי בלילות… אין לי שום צורך בשינוי. זה סיפק אותי לזמן מה, ועדיין מספק במידה מסוימת אבל הבדידות זה דבר שלעולם לא אתרגל אליו.
אני לא צריכה מיליון איש, אפילו לא עשר, סה"כ בן אדם אחד שיצליח להכיל אותי. לקבל אותי עם השדים שלי, הכעסים, הפחדים, הרגשות, השוני – המורכבויות שלא נותנות לי מנוחה. אני רוצה להיות פשוטה, אני רוצה לא להיות אני. ידעתי כמה אני צמאה לאדם אחד, ידעתי כמה אני רוצה להיפתח בפני אדם אחר ש"יציל" אותי מהמצב שאני תקועה בו, בלופ אינסופי. כמה אני מוכנה להתמסר רק אם יעניק לי תחושה של שייכות. להיות נאמנה ללא גבולות, כי אני כזו. ובאמת אדם שהכרתי אותו למשך חמישה ימים, התמסרתי אליו במחשבותיי, בראשי ובגופי. דמיינתי את פניו, את גופו, את קולו, את המגע, הליטוף והחיבוק שלו, את התחושה שלו על גופי, אבל לא דברנו מאז דצמבר, נתקנו את הקשר. הוא כבר המשיך הלאה (לא שהיה משהו) ואני עדיין תקועה על האדם היחידי שהעניק לי תשומת לב. אני מרגישה כמו ילדה.
עד עכשיו חיכיתי שמישהו יושט לי יד, שיוציא אותי ממקום הנוחות שלי. שיגרום לי להשתנות בכוח, שייתן לי סטירה מצלצלת, שיעיר אותי מהסיוט. בלית ברירה שאבין שאני רוצה להיות אדם טוב יותר עבור האדם השני. אני מוכנה לפרוץ את הגבולות שלי, לתת מעצמי את כל כולי עבור אדם שאני באמת אוהבת. אבל זה לא קורה.
שום דבר לא קורה.